8.6 פסק-דין פרי אור בע"מ – רכישת זכויות בשותפות כנכס בלתי מוחשי "מוניטין" והפחתת עלות זו בהתאם לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת
"מוניטין" והפחתת עלות זו בהתאם לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין) תשס"ג-2003 על פני 10 שנים
המערערת, חברת בת של מהדרין בע"מ שהינה חברה ציבורית, הינה חברה העוסקת בנטיעת פרדסים ומטעי פרי, אריזת פרי ושיווקו בארץ ובעולם.
ביום 4.10.2006 רכשה המערערת 51% מהזכויות במהדרין תנופורוט יצוא שהינו שותפות מוגבלת שעיקר עיסוקה באריזה ובשיווק של פרי שמקורו בפרדסי ומטעי השותפים ואשר בה החזיקה לפני הרכישה ב49% מהזכויות. כלומר, המערערת הפכה לבעלים של 100% מהזכויות בשותפות זו. תמורת הזכויות הנרכשות שילמה המערערת 34 מיליון ש"ח.
באותו יום רכשה המערערת את הזכויות בגן פלח שהינה שותפות מוגבלת, שעיסוקה בעיבוד ובניהול פרדסים על פי הסכמי עיבוד עם פרדסנים בתמורה לכ24 מיליון ש"ח.
בדוחותיה לצורכי מס לשנות-המס שבערעור 2007-2009 דיווחה המערערת על רכישת נכס של "מוניטין" בסכום הכולל שאותו שילמה במסגרת שתי העסקות.
כלומר, המערערת ראתה במלוא עלות רכישת הזכויות בשותפויות כתשלום בגין רכישת נכס של מוניטין באופן המאפשר הפחתת עלות זו על-פני 10 שנים בהתאם לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין), תשס"ג-2003.
המשיב, פקיד-השומה למפעלים גדולים, לא קיבל את עמדת המערערת וקבע, כי מדובר בזכויות בשותפויות כך שאין להתיר כהוצאה לצורכי מס כל הפחתה המתייחסת לרכישת הזכויות כאמור, וזאת לאור הלכת פסק דין שדות.
לחלופין, טען המשיב, כי גם אם יש לראות במערערת כמי שרכשה נכסים של השותפויות, הרי שכלל לא הוכח כי בין הנכסים שנרכשו נרכש גם מוניטין, וממילא לא הוכח כי שווי המוניטין, ככל שישנו כזה, הינו השווי לו טענה המערערת.
המערערת הגישה ערעור ביחס לקביעה זו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן, דחה את הערעור. בראשית הדברים, נדרשה השופטת ד"ר אגמון-גונן להלכת שדות וקבעה, כי מאחר שעל-פי הלכה זו מכירת מלוא זכויותיו של שותף בשותפוּת תיחשב, לעניין דיני המס, כמכירת נכס הוני יחיד ולא כמכירת חלקו היחסי של השותף בכל אחד ואחד מנכסי השותפות בנפרד, יש לעמוד על מהותן של שתי העסקות בהן עסקינן, כאשר יש לבחון את טענת המערערת למהות כלכלית הגוברת לצורכי מס על הצורה של העסקה, וזאת בשים לב לפסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט העליון בעניין תדיראן (ע"א 749/13). השופטת ד"ר אגמון-גונן קבעה כי לשון ההסכמים כמו גם דיווחי הצדדים הנוגעים לעסקות מצביעים על כך שמדובר בעסקות שבגדרן רכשה המערערת זכויות בשותפויות ולא בעסקות לרכישת נכסים של השותפויות.
באשר לטענת המערערת, כי יש להעדיף מהות על-פני צורה, קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, תוך שהיא מאמצת את קביעותיו של השופט מ' אלטוביה בעניין כלל חברה לביטוח (ע"מ 36620-12-09) כי אין לאפשר טענה זו, שעה שהמערערת בחרה את אופן עיצוב העסקות, והעסקות דווחו לרשויות כעסקות לרכישת זכויות. עוד ציינה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי אין היא סבורה כי בחינה מהותית של העסקות הייתה יכולה להביא למסקנה שונה בנסיבות העניין. לבסוף, קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי היות שמכירה של זכויות בשותפות אינה מהווה, לצרכי מס, מכירה של נכסי השותפות, אלא מכירה של נכס בודד שהוא הזכות בשותפות, המערערת אינה רשאית להפחית לצורכי מס את עלות רכישת הזכויות בשותפויות או את חלקה כאילו נרכש מוניטין וכי עלות רכישת הזכויות בשותפויות תהווה בידי המערערת "מחיר מקורי" בחישוב רווח ההון בעתיד לכשתמכור המערערת את הזכויות בשותפויות.
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין לבית-המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור ללא צו להוצאות וזאת לאחר שב"כ המערערת קיבלו את המלצת המותב לחזור בהם מן הערעור.