5.8 התרת הוצאות מימון בגין הלוואות לעובד ואי התרה ל"בעל שליטה" – פס"ד שרף
בעמ"ה 9/94 (מאוחד עם עמ"ה 13/95) שרף צנרת נ' מס הכנסה, בית המשפט דן בהתרת הוצאות מימון לחברה אשר נתנה הלוואות לעובד (לא היה בעל מניות במועד קבלת ההלוואה) ולבעל שליטה (העובד בחברה), הלוואות אשר צמודות לשיעור עליית המדד. במקביל קיבלה החברה הלוואות מבנק. המחלוקת הינה האם ניתן להתיר הוצאות מימון אשר שולמו על ידי החברה מעבר להכנסות המימון שקיבלה החברה מאותם לווים. פקיד השומה טען שאין מדובר בהוצאה ששימשה בייצור הכנסה וכן ההפסד נוצר שלא מעסק או משלח יד.
בית המשפט קבע כי יש לבדוק האם ההלוואות שנטלה החברה, שמשו כולן להשגת הכנסה במובן סעיף 17(1)(א) לפקודה. עוד קבע בית המשפט כי, כל תמורה הניתנת לעובד על ידי המעביד בהקשר לעבודתו היא הוצאה ביצור הכנסה. לעניין זה אין מקום להבחנה בין משכורת או כל הטבה אחרת לרבות הלוואה בתנאים משופרים. עצם העובדה שלא נעשה הסכם בכתב עם העובד, אין בה כדי להצביע על כך שמדובר בפעולה שהיא מלאכותית, לכן יש להכיר בריבית לגבי הלוואות שניתנו לעובד כהוצאות מימון. מאידך, נראה כי מתן הלוואה בריבית זולה לבעל מניות, כמוה כהענקת דיבידנד, ומכאן שאין לה כל קשר עם ייצור ההכנסה. לפיכך אין להכיר בהוצאות המימון שבהם היא כרוכה.
בית המשפט קיבל את הערעור לגבי ההכרה בהפרש הריבית לגבי הלוואות שניתנו לבעל השליטה בזמן שהיה עובד ולא היה בעל מניות בחברה. מאידך, הערעור נדחה לגבי הפרש הריבית לעניין ההלוואות לבעל השליטה (העובד בחברה).