5.29.1 מימון הוצאות שכר לימוד על ידי מעביד
בפברואר 2005 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק הדין בעניין בנק יהב (עמ"ה 7039/03 בנק יהב נ' פ"ש ירושלים 1).
בעניין זה, בכדי לעודד את עובדיו לצאת ללימודים אקדמיים בתחומי הבנקאות המודרנית, מימן הבנק לחלק מעובדיו חלק מהוצאות שכר הלימוד (75%), ולא זקף תשלומים אלו כהכנסת עבודה. בתמורה למימון הלימודים התחייבו עובדי הבנק לעבוד בבנק במשך תקופה שתקבע על פי היקף מימון שכר הלימוד על ידי הבנק.
השאלה שעלתה בפסק הדין הייתה האם ניתן להכיר בהוצאות אלו כהוצאה מוכרת למעביד, ולא כטובת הנאה שיש לגלמה כהכנסת עבודה.
לטענת פקיד השומה, רכישת השכלה מהווה השגת נכס הון חדש והלימודים מהווים טובת הנאה כמשמעותה בסעיף 2(2) לפקודה, ועל כן יש לסווגה כהכנסת עבודה החייבת במס בידי העובדים.
לטענת הבנק, ההנהלה עודדה את עובדיה הותיקים לצאת ללימודים אקדמאיים בתחומי הבנקאות המודרנית (כגון מנהל עסקים, כלכלה, חשבונאות וכיו"ב) על מנת לעדכן ולטפח את הרמה המקצועית. כמו כן, הדגיש הבנק כי במרבית המקרים שיעור השתתפותו עמד על כ-75% משכר הלימוד, כיוון שהיה מודע לכך שמעבר לטובתו האישית בקידום עובדיו, ישנו אלמנט של טובת הנאה אישית לעובד עצמו.
בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה הוכיח הבנק כי מהלך הוצאת העובדים ללימודים היה צעד מגמתי ומסודר, אשר נועד לשיפור ולטיפוח הבנק על עובדיו בשלב מעבר ושדרוג של הבנק, אך לא כעניין שבשגרה. כמו כן, צויין כי ועדת ההשתלמויות בבנק הקפידה לבדוק, כל מקרה לגופו, תוך שהיא מבדילה בין עובדים היוצאים ללימודים לצרכים עצמיים (תואר במדעי החברה וכו') לבין עובדים היוצאים ללימודים הנצרכים לתפקידם. לפיכך פסק ביהמ"ש כי במקרה זה, יותרו בניכוי הוצאות הלימודים.
אולם בנובמבר 2007 שונתה ההכרעה בבית המשפט העליון במסגרת הליך ע"א 3501/05 פ"ש ירושלים 1 נגד בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ.
בית המשפט העליון, על פי דעת הרוב של השופט רובינשטיין, קבע כי עקרון היסוד להכרה בלימודים אקדמיים כהוצאה הוא תועלתם המובהקת לעבודת הבנק כערך מוסף.
לימודים אקדמיים, ככל לימוד, הם ראשית כל לתועלתו האישית של האדם שכן הם מהווים תרומה ערכית לאישיותו, להרחבה של אופקיו המקצועיים והאחרים ולהעלאת רמתו. לימודים אלו מעצם טבעם מקנים ללומד "מעמד" בשוק העבודה אשר אינו קשור בהכרח לתוכן הלימודים עצמם אלא יותר על הלומד ויכולותיו.
במימונו של הבנק את לימודי העובדים הוא למעשה נתן להם "טובת הנאה" שהיה בה ממש, ועל כן מכוח סעיף 2(2) לפקודה הרי שיש לראות בכך הכנסה של העובד ולמסותה כנדרש.