24.3.37 עיסוקים מעורבים והוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח
סעיף 344 קובע את כללי החיוב בדמי ביטוח של עובד שכיר וסעיף 345 קובע את כללי החיוב בדמי ביטוח של עובד עצמאי ושל מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. אופן החיוב בדמי ביטוח של מבוטח בעל עיסוקים מעורבים נקבע בסעיף 371 ובתקנות שהותקנו לפיו.
הרישה של סעיף 371(א) במתכונתו מחודש פברואר 2004:
"371(א). השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן, וכוחן יפה על אף הוראות פרק זה, למעט הוראות סעיף 345ב, ובלבד שלא יחוייבו בתקנות לשלם דמי ביטוח מסכום העולה על ההכנסה המרבית שלפיה משתלמים דמי ביטוח…"
הכוונה ברישה של סעיף 371, שעל אף האמור בפרק ט"ו, רשאי השר לקבוע הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח, לרבות מתן פטור ותשלום בתנאים שנקבעו בתקנות, למעט בכל הקשור לפנסיה מוקדמת (שאופן ניכוי דמי הביטוח בגינן מוסדר בסעיף 345ב לחוק).
תקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 (להלן גם: "תקנות הוראות מיוחדות" או "הוראות מיוחדות") קובעות בעבור סוגים מיוחדים של מבוטחים, שפורטו בתקנות, האם הם חייבים בדמי ביטוח, על מי חלה האחריות לדווח ולשלם, מה שיעור דמי הביטוח, על אילו הכנסות חייבים המבוטחים בתשלום ואת סדר החיוב בדמי ביטוח של העיסוקים השונים. כפוף, כמובן, למגבלות המינימום והמקסימום בכל תקופה.
בסעיף 371(ב) לחוק שהוסף ביום 1.1.2008 נקבע כי מבוטח שהוא עובד שכיר ו/או עובד עצמאי, שיש לו גם הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אשר אינה הכנסה כעובד שכיר ואינה הכנסה כעובד עצמאי (הכנסה אחרת), ישלם דמי ביטוח בעד הכנסתו האחרת בשיעור החל על הכנסה זו.
חישוב הכנסתו החודשית של עובד (סעיף 344 לחוק הביטוח הלאומי) – ככלל, הכנסתו החודשית של עובד שכיר היא הכנסתו בעד החודש שקדם ל-1 בחודש שבו חל מועד התשלום, מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, למעט חריגים.
חישוב הכנסתו השנתית של עובד עצמאי (סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי) – הכנסתו השנתית של עובד עצמאי היא הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה.
מבוטח שהוא גם עובד שכיר וגם עובד עצמאי בו זמנית (תקנה 13 להוראות המיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) – מבוטח שהוא גם עובד שכיר וגם עובד עצמאי בו זמנית ישלם דמי ביטוח מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(1) ו-2(8) לפקודה, אחרי שנוכו דמי הביטוח מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה, ובלבד שלא תובא בחשבון לעניין זה הכנסה העולה על ההפרש בין שכרו כעובד שכיר באותה שנת מס לבין ההכנסה המרבית באותה השנה.
תקנות הוראות מיוחדות קובעות את סדר החיוב בדמי ביטוח למי שהוא גם עובד שכיר וגם עובד עצמאי בו זמנית במגבלות ההכנסה המרבית החייבת בדמי ביטוח. לפי תקנה זו מובאות בחשבון בשלב הראשון ההכנסות של העובד השכיר ובשלב השני ההכנסות של אותו מבוטח כעובד עצמאי עד ההכנסה המרבית.
תיקונים בחוק ההסדרים משנת 2008
למען הסר ספק מובהר שחוק ההסדרים משנת 2008, בתיקון מס' 103 לחוק הביטוח הלאומי, תיקן מספר מצומצם של סעיפים אך לא ביטל אותם. בעיקר בוטלה המשוואה שיצרה פטור מדמי ביטוח על הכנסות פסיביות. התקנות מסדירות את החיוב בדמי הביטוח של העיסוקים המעורבים.
חוק ההסדרים לא ביטל את הפטור מדמי ביטוח על הכנסות פסיביות שיש למבוטחים מסוימים, לדוגמה: מבוטחים שעברו את גיל הפרישה, עקרות בית נשואות וקטינים. ההכנסות הפסיביות ממשיכות להיות פטורות מתשלום דמי ביטוח כבעבר, על פי אותם הקריטריונים.
החל משנת 2008, חוק הביטוח הלאומי מגדיר מושג חדש – "הכנסה אחרת" – כך: הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אשר אינה הכנסה מעבודתו של המבוטח כעובד שכיר ואינה הכנסה מעבודתו כ"עובד עצמאי" (הכוונה להכנסות פסיביות, כשבמסגרת הכנסות אלה כלולות גם הכנסות של עצמאי, שלעניין חוק הביטוח הלאומי אינן כלולות בהגדרת "עובד עצמאי").
על פי התיקון, את דמי הביטוח משלם מבוטח שהוא עובד שכיר ו/או "עובד עצמאי" גם על "הכנסתו האחרת", גם אם ההכנסה האחרת פחותה ממחצית סך הכנסותיו. כלומר, התיקון בחוק ביטל את הפטור מדמי הביטוח על הכנסות פסיביות לפי תקנות 13, 14 ו-15 להוראות המיוחדות.
עוד נקבע בתיקון, שלא תובא בחשבון הכנסה אחרת עד סכום של 25% מהשכר הממוצע במשק, והיא פטורה מתשלום דמי ביטוח (על פי חוזר הביטוח הלאומי, חובת התשלום אינה מן השקל הראשון אלא על ההכנסה העולה על 25% מן השכר הממוצע במשק).
בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 תוקן גם נוסח חוק הביטוח הלאומי, ונקבע "גיל פרישה" על פי מנגנוני העלאה מדורגת.
על פי סעיף 351 לחוק הביטוח הלאומי, מבוטח שהגיע לגיל פרישה אינו חייב בתשלום דמי ביטוח על הכנסותיו הפסיביות. המוסד לביטוח לאומי לא תיקן את נוסח התקנות וטען במשך השנים כי יש לפרש את התקנות בהתאם לחוק גיל פרישה והתיקונים שנעשו בחוק הביטוח הלאומי. אף אם הוראות התקנות עומדות בסתירה להוראות החוקים, הן אינן יכולות לגבור על הוראות החקיקה הראשית.
בית הדין הארצי דחה את ערעור המוסד לביטוח לאומי (46003-06-11) וקבע ביום 9.4.2013 כי על פי לשון תקנה 15 בנוסח שעד שנת 2007, מבוטח אינו חייב בתשלום דמי ביטוח בעד הכנסתו מדיווידנד עד שנת 2007, כאשר גילו היה מעל 65 שנים.
הסעיף כולל הוראות נוספות, כגון סדר החיוב בדמי ביטוח של מקבל פנסיה מוקדמת ועוד.
פסק דין בבית הדין הארצי – אשרור תקנה 13 להוראות המיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח
ביום 14 באפריל 2016 ביטל בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים (17704-02-15) את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה מיום 7 בינואר 2015 (ב"ל 369-08-13).
בית הדין האזורי קבע כי בחישוב השנתי של דמי הביטוח יש לקזז את סך המשכורת השנתית מסך ההכנסה כעצמאי ולא את המשכורת החודשית.
פסק הדין פירש את סעיף 13 להוראות המיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח בפירוש צר, ולכן ערער המוסד לביטוח לאומי לבית הדין הארצי.
פסק דין בבית הדין האזורי – שינוי עמדה לעניין תקנה 15 בנוסח שעד שנת 2007
ביום 22.5.2016 קיבל בית הדין האזורי לעבודה (ב"ל 2553-09-14) את תביעתו של אהרון דב מונדרי לפיה יש לבחון את מכלול ההכנסות משכר ומדמי שכירות של המבוטח בשנת 2005 לעניין תקנה 15 להוראות המיוחדות כאמור לעיל, לפי בסיס שנתי ולא חודשי, וביטל את דרישת הביטוח הלאומי לתשלום דמי ביטוח.
המבוטח עבד כשכיר בשנת 2005 בחודשים ינואר עד אוגוסט ומספטמבר לא עבד.
בו זמנית היו לו הכנסות מדמי שכירות מחברת סלולר בעבור התקנת אנטנה בנכס ששייך לו ולאשתו.
השומה לשנת 2005 הגיעה למוסד לביטוח לאומי רק בשנת 2014 ולכן המוסד לביטוח לאומי הוציא חיוב בדמי ביטוח באופן שהיה נהוג בעבר, כלומר: כיוון שלפחות 50% מהכנסת המבוטח הייתה כעובד כשכיר, בוטל החיוב בחודשים ינואר עד אוגוסט 2005 וכיוון שלא היה שכיר מחודש ספטמבר עד סוף השנה, חויב בתקופה הזאת באופן יחסי בדמי הביטוח.
המבוטח טען שהחישוב צריך להיעשות באופן שנתי. כלומר, להשוות את כל הכנסתו ממשכורת לכל ההכנסה מדמי השכירות.
בית הדין האזורי קבע שכאשר בוחנים אם לפחות 50% מהכנסת מבוטח אינה הכנסת עבודה – "אין מנוס אלא לבצע חישוב שנתי".