מדריך היערכות במסים

  18.2.8    פחת מואץ

בגין ההשקעות ברכוש קבוע, המשמש את המפעל המאושר, זכאית החברה לתביעת פחת מואץ במהלך 5 שנות המס הראשונות להפעלת הנכסים (ביתרת השנים יתבע פחת לפי שיעור הפחת הרגיל).

לגבי מכונות וציוד הפחת המואץ יהא בשיעור של 200% (או 250% – במקרה של בלאי בלתי רגיל) משיעור הפחת "הרגיל" שנקבע בתקנות שהותקנו מכוח סעיף 21 לפקודה ואילו לגבי בניינים הפחת המואץ יהא בשיעור של 400% משיעור הפחת "הרגיל", אך לא יותר מ-20% לשנה.

נציין כי טרם תיקון 68 הייתה קיימת אי בהירות בנוסח החוק שהובילה לפרשנות נוספת לפיה הפחת המואץ יקבע בהתאם לשיעורי הפחת שנקבעו מכוח חוק התיאומים בשל אינפלציה. בתיקון 68 שתחולתו מיום 6 בינואר 2011 הוסרה אי הבהירות ונקבע כי ניכוי הפחת ייעשה בהתאם לסעיף 21 פקודה, קרי בהתאם לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941.

18.2.9 ע"א 5508/12

פקיד שומה חולון נגד ענבי ציון משקאות קלים (1981) בע"מ

חברת ענבי ציון משקאות קלים (1981) בע"מ (להלן: "המשיבה"), אשר הינה חברה העוסקת בייצור ושיווק של פירות מעובדים, הגישה ביום דצמבר 1993 בקשה למנהלת מרכז השקעות לאישור תוכנית השקעות על פי החוק לעידוד השקעות הון לצורך ביצוע העברה של מפעל והרחבתו. בקשה כאמור כללה תוכנית שיווק בה בין היתר העריכה המשיבה את היקף מכירותיה הצפוי בארץ ובחו"ל (להלן: "תוכנית השיווק"). על בסיס תוכנית שיווק זו ניתן לחברה אישור לתוכנית השקעות ב"מסלול מענקים" להרחבת מפעלה כאשר במסגרת האישור נקבע כי מילוי התנאים המפורטים בו ומילוי הוראות החוק יהוו תנאי הכרחי ומקדים לקבלת ההטבות שמקנה כתב האישור. לאור העובדה כי המשיבה לא הצליחה לעמוד בתנאי תוכנית השיווק ולאחר קיומם של מגעים עם מנהלת מרכז ההשקעות הונפק לחברה בנובמבר 2003 כתב אישור על ביצוע תוכנית מאושרת במסלול מענקים (להלן: "כתב הביצוע") ובו צוינו סכומי ההשקעות שבוצעו על ידי המשיבה ונקבע כי בגבולות הסכומים שהושקעו כאמור והוכרו על ידי המנהלה יינתנו למשיבה בשנת 1998 ההטבות שקבועות בחוק, וזאת אף כי במסגרת כתב הביצוע אף צוין כי לא הייתה קיימת במהלך השנים 1996-2002 עמידה בתוכנית השיווק. עוד צוין במסגרת כתב הביצוע כי "ביצוע תוכנית השיווק…מהווה תנאי לקבלת ההטבות על פי אישור זה."

בין המשיבה לפקיד שומה חולון (להלן: "המערער") התגלעה מחלוקת בדבר שאלת שיעור המס שעל המשיבה לשלם בגין השנים 1999-2002. לאור כתב הביצוע ובעקבות בדיקות שביצע המערער קבע זה כי לא הייתה קיימת עמידה בתנאי כתב האישור ומשכך חייב הוא את המשיבה בתשלום מס חברות בשיעור מלא על מלוא הכנסותיה בשנים הנידונות (כאמור שיעור מס של 36% חלף 25% כאמור לאור הטבות המס הקיימות במסגרת המסלול).

בית המשפט המחוזי קיבל בהקשר זה את עמדתה של המשיבה באופן חלקי בקביעתו כי בכתב הביצוע המנהלה לא התעלמה מהפרת תנאי כתב האישור על ידי המשיבה אלא נתנה דעתה לכך והכשירה את התנהלות המשיבה בין היתר בשים לב למצב הכלכלי במשק ולצמיחתה המתמדת של המשיבה במכירות בשנים הנידונות. משכך ראה בית המשפט המחוזי כי כתב הביצוע מהווה שינוי כדין ובסמכות של כתב האישור במסגרתו פטרה המנהלה ביודעין את המשיבה מיעדי הביצוע שנקבעו בתחילה כתנאי לתקפות כתב האישור. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בסמכותו של פקיד השומה לבחון את עמידתו של "מפעל מאושר" בתנאי האישור אולם אין פקיד השומה רשאי לקבוע בהקשר זה עמדה משלו ולאור האמור תהא המשיבה זכאית לשלם מס בשיעור מס מופחת (25%).

במסגרת הערעור כפי שהוגש לבית המשפט העליון טען המערער כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש בכוחו של כתב הביצוע לשנות למפרע את תנאי כתב האישור ובפרט כאמור לשונו מדגישה כי מימוש תוכנית השיווק על תנאיה  מהווה תנאי להענקת הטבת המס למשיבה. בהמשך לכך טען המערער כי זכאות להטבות מס מכוח החוק לעידוד השקעות הון מותנית אמנם באישור המנהלה אך זה אינו מהווה תנאי מספיק וכי זו קמה רק במידה והנישום הוכיח כי מילא אחר הוראות החוק לעידוד השקעות.

בית המשפט העליון מפי כבוד השופט י' דנציגר קיבל את הערעור האמור בקובעו כי המנהלה היא שקובעת את תנאי האישור למתן הטבות ומענקים לפי החוק לעידוד השקעות ובסמכותה לשנות את תנאי האישור או לבדוק אם קוימו, ואילו המערער מוסמך אף הוא לבדוק את עמידת הנישום בתנאי האישור. כעניין שבעובדה קובע כבוד השופט כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו העובדתית לפיה למדים מכתב הביצוע ותסקיר שערך מרכז ההשקעות כי המנהלה החליטה לשנות את תנאי כתב האישור ולפטור את המשיבה מן החובה לעמוד בייעדי השיווק ותוכנית השיווק.

לפיכך, במקום בו המנהלה לא ביטלה את תנאי האישור שנלוו להענקת הטבות לפי החוק לעידוד השקעות ולא עשתה שימוש בסמכותה מכוח החוק להורות על תשלום חלק מהמסים, על המערער מוטלת החובה לבדוק אם קוימו התנאים בטרם יאות להעניק את ההטבות.