10.8 מחילת חוב מצד בעל שליטה לחברה נחשבת לעסקה מלאכותית – פס"ד ד"ר יהודה שנהב ואח'
העובדות המפורטות בע"מ 1013/02 ד"ר יהודה שנהב נ' פ"ש ת"א 3 (מחוזי), הינן כדלקמן:
ד"ר יהודה שנהב (להלן: "המערער") רכש 100% מהון המניות של חברת אווז ישראל בע"מ (להלן: "החברה"), מכוח הסדר שאושר על ידי בית המשפט ביום 26 בנובמבר 1992, במסגרת הליכי פירוק שננקטו נגד החברה בסמוך לשנת 1992 בשל קושי כלכלי (להלן: "ההסדר").
במסגרת ההסדר, הומחו כ- 5 מיליון ש"ח מהתחייבויות החברה לבעלי עניין למערער. יתרת זכות זו נכללה בדוחות הכספיים של החברה ליום 31 בדצמבר 1993.
בשנת 1997 נוצר למערער רווח הון במישור האישי בסך של כ- 4.5 מיליון ש"ח.
כמו כן, בשנת 1997 נחתם בין המערער לבין החברה הסכם מחיקת חוב בסך 4,000,000 ש"ח. יתרת חוב זו נבעה מהמחאת חוב ספקים למערער כתוצאה מההסדר. המערער דיווח על סכום זה כהפסד הון אותו קיזז כנגד רווח ההון שצמח לו במישור האישי.
פקיד שומה ת"א 3 (להלן "המשיב") לא קיבל את הצהרת המערער בטענה, כי נוכח רווחי ההון שהיו לו במישור האישי בשנת 1997, בחר המערער ליצור הפסד הון בסך 4,000,000 ש"ח בשנת 1997 בדרך של מחילת חוב לחברה בבעלותו, אף שלא היה בכך כל צורך כלכלי אמיתי. כלומר, מחילת החוב נועדה ליצור באופן מלאכותי הפסד בר קיזוז כנגד רווח ההון שנוצר למערער.
מנגד, טען המערער, כי באפריל 1997 התברר לו באופן סופי שאין כל סיכוי שהחברה תחזיר לו את הלוואותיו, והסכומים שחייבת לו החברה ירדו לטמיון מבחינה כלכלית.
בית המשפט המחוזי אימץ את טענת המשיב וקבע כי מחילת החוב נועדה ליצור באופן מלאכותי הפסד בר קיזוז כנגד רווח ההון שנוצר למערער. שכן, לא נמצא טעם כלכלי למחילת החוב דווקא במועד זה, בהתחשב בעובדה כי מצב החברה היה קשה מיום רכישת המניות בשנת 1992.
ביום 27 באפריל 2014 ניתן פסק הדין בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון במקרה זה[1]. ביהמ"ש העליון מפי כבוד השופט עמית דחה את הערעור וקבע כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בהתאם לממצאים שהובאו לפניו, לפיה לא עמד טעם מסחרי כלשהוא בבסיס מחילת החוב לחברה מוצדקת, ובמקרה דנן, לא מתקיימים החריגים להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת.
בנוסף, בית המשפט העליון קבע כי המשיב הרים את נטל השכנוע בכך שהראה כי מבחינה אובייקטיבית מחילת החוב היא עסקה מלאכותית, שנועדה לחסוך מס רווח הון בשיעור של 50% על רווח ההון האישי שנצמח לו.
על כן, ולאור כל האמור לעיל, בית המשפט העליון פסק כי מחילת החוב היא בגדר עסקה מלאכותית, אשר תכליתה המרכזית הייתה להמנע מתשלום מס, על כן, פקיד השומה רשאי היה להתעלם מיתרון המס שביקש המערער להשיג לעצמו בדרך של קיזוז רווח ההון האישי שנצמח לו כנגד הפסד ההון הנטען בשל מחילת החוב, ובדין דחה אפוא בית המשפט המחוזי את ערעור המערער בסוגיה זו.
[1] ע"א 4060/12 ד"ר יהודה שנהב ואח' נ' פקיד שומה ת"א 3, מיסים כח/3 (יוני 2014) ה-7.