10.14 המועד בו מחילת חוב תוכר כהפסד הון – ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ ואליעזר פישמן נ' פקיד שומה למפעלים גדולים
מר אליעזר פישמן (להלן: "המערער") עומד בראש קבוצת חברות פרטיות וציבוריות הפועלות במגוון תחומים בארץ ובעולם ובהן גם חברת פישמן רשתות בע"מ (להלן: "החברה"). המערער חתם על ערבות לטובת בנק המזרחי בע"מ להבטחת פרעון חובות כמה מן החברות בקבוצה והחברה שעבדה מניותיה בחברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן: "מניות כ.א.ל.) לטובת בנק דיסקונט בע"מ להבטחת פרעון חובותיה שלה ושל שתי חברות אחרות בקבוצה (להלן: "החברות החייבות"). עקב הפסדים בעסקאות מט"ח בשנת 2006, דרשו הבנקים מן החברות לפרוע את חובותיהן. המערער מכר מניותיו במספר חברות והחברה מכרה את מניות כ.א.ל. והתמורה שימשה לכיסוי החובות לשני הבנקים.
בדיווח לשנת המס 2006 הצהירו המערער והחברה על רווח הון שצמח להם ממכירת המניות ומולו ביקשו לקזז הפסד הון בגין מחיקת חובן של החברות החייבות כלפיהם. המערער והחברה טענו שאזלו הסיכויים לפרעון החוב שכן התחייבויות החברות עולות על סך נכסיהן וכן יש להן עוד התחייבויות רבות לצדדים קשורים בקבוצה, צדדי ג' ובנקים. פקיד השומה סירב להתיר את קיזוז הפסד ההון כנגד רווח ההון. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי, אך זה דחה את טענתו. ביהמ"ש המחוזי טען שכדי לקבוע שמדובר בחוב אבוד, היה על המערער להוכיח שנקט בהליכי גבייה סבירים שלא הועילו או להוכיח שהחייב נכנס להלכי פירוק או פשיטת רגל וכי אין אפשרות או הצדקה כלכלית לנקוט בהליכי גבייה נגדו או להוכיח שישנו מידע אמין אודות החייב לפיו ברור שאין החייב מסוגל לפרוע את החוב בכלל. כמו כן, במקום שאין וודאות לגבי החוב בהיותו חוב אבוד, לא ניתן להכיר בחוב ככזה מייד בסמוך למועד בו נוצר החוב. במקרה זה, לאחר שבחן ביהמ"ש את החברות החייבות, את הונן העצמי ונכסיהן לשנה בה נתבע הפסד ההון, קבע ביהמ"ש כי החוב אינו חוב אבוד וכי לא אפסו הסיכויים לגבותו.
על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור. ביהמ"ש העליון קבע כי אכן לא בכל מקרה נדרשת נקיטה בהליכי גבייה נגד החייב כדי לשכנע כי מדובר בחוב אבוד. אלא שטענת המערערים לפיה אין מדובר בחוב שאינו בר-גביה לא נדחתה מהטעם שלא נקטו הליכי גבייה, הקביעה העובדתית העומדת במוקד פסק הדין קמא לפיה לא הוכח שאפסו הסיכויים לגבות את החובות כבר בשנת 2006, בסמוך להיווצרותם, יוסדה על שורת ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט לגבי כל אחת מהחברות החייבות. ברם, המערערים לא ביססו כל עילה להתערבותו של בית המשפט העליון בממצאים אלה. לאור האמור, קבע ביהמ"ש העליון כי יש לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שקבע ביהמ"ש קמא ובהתאם יש לדחות את הערעור.